לצמוח מתוך משבר

שושן פורים שמח. אז אתמול, 17 במרס 2022, היה כידוע פורים. אתמול התחלתי בפיזיותרפיה בתרגילים לשיפור טווחי התנועה של ידי הדומיננטית הימנית שזה אומר שחרור הכתף הימנית הקפואה, זו שנותחה אז לפני שישה שבועות ב1 בפברואר וששברתי בזמן החלקה לפני 7 שבועות, חמישה ימים לפני אותו ניתוח. ואם "מספחים" אל פרק הזמן של המשבר הנוכחי בחיי מחשבות כעוסות שונות שהתחילו שבוע וחצי לפני אותה החלקה ושבירת כתף ימנית אשר קרתה אז ב27 בינואר, אז ניתן כבר לדבר על חודשיים למשבר שהוא פיזי-תפקודי אך גם לווה ברגעים לא קלים נפשית. אז כן, יהיו איזה חודשיים ואולי שלושה ואני מקווה מאד ומנסה להאמין שרק חודשיים וקצת לכל היותר שאצטרך לעשות תרגילי פיזיותרפיה שיש בהם תובעניות מסוימת ודורשים התמדה. רק עוד חודשיים וחמישה ימים אלך לביקורת אצל אורתופד ואז אוכל בודאי לשוב לנהוג. אז כן, אני עכשיו רק באמצע משבר כשמצד אחד צפויה התאאוששות אך מצד שני הדבר דורש השתתפות פעילה ותובענית מצידי. בינתיים קצת לפני אותו סיום משבר צפוי, בעוד פחות מ8 שבועות וכאשר יהיה כבר שיפור ניכר בטווח התנועה ואולי כבר יחזור לגמרי לקדמותו, הולך להתרחש עוד

אז לא אתחיל לתעד כאן כל יום ויום מהמשבר הנוכחי בחיי של מוגבלות זמנית ביד ימין. ואני מתעקש כי היא זמנית. אבל היום היה יום מיחד בו התחלתי בפיזיותפיה וחזרתי להפגין. אז היום הזה נפתח במחשבות על אותו התקף כעס קשה שהיה לפני 4 ימים - כעס על כך שעל לא עוול בכפי נאלצתי להעדר מ11 הפגנות בגלל אותו שבר ארור שאומנם התאחה כבר אבל בינתים עוד מגביל אותי כמתואר בהמשך. היו לי מחשבות, כמו בימים הקודמים, האם לעיתים המחיר של עשייה ציבורית (וגם אם אינני נחשב עדיין דמות ציבורית ממש, אני כבר בטח לא אדם מאד פרטי) והטפה לאקטיביזם יכול להיות רגעי כעס לעיני כל ואולי גם "קבלת עונשים" לא תמיד מוצדקים, אף שכמובן עד גבול מסויים ומתוך עיצוב האופי....זוהי סוגיה שלמה.... ואולם, שאלתי את עצמי גם האם היה שווה התקף הכעס בגלל שלא יכלתי, על לא עוול בכפי, ללכת ל11 הפגנות ששום דבר בעתיד לא יחזיר אותן, בשעה שהעם, ובפרט הימין, כ"כ רדום עדיין. האם אין גבול להקרבה עצמית, כולל רגעי כעס מבישים ולו לכאורה לעיני כל, עבור עם כ"כ כפוי טובה. אותו עם שממש בערב זה רק 20 ומשהו אנשים מתוכו טרחו לבוא להפגין מול שגרירות א

אז היום הסירו את קיבוע המסמרים. קצת במתח לקראת הפיזיותרפיה שצפויה להימשך חודשיים ומה יהיו תוצאותיה. בינתיים מנסה להרגיע את עצמי ובינתיים עבור שלב זה ברוך רופא חולים וברוך מוציא ממשברים. להאמין שאם הניתוח לא היה הכי קשה והסרת הקיבוע הייתה לאחר 5 שבועות ולא 6 או אפילו 7 אז גם יד ימין הדומיננטית תחזור לתפקד לגמרי. אז אצטרך לתרגל 4 פעמים ביום פיזיותרפיה. בינתיים עוד לא יכול לנהוג אלא רק בעוד חודשיים ואפילו יותר. אבל בסדר. לא כועס יותר מדי על מה שקרה ומה שעוד צפוי עד ההחלמה.  אני יודע גם שבסוף אותם חודשיים יקרה עוד משהו חיובי בחיי, אומנם אחר אך חשוב גם כן. בינתיים חזרה לפעילויות מסוימות עוזרת למצב רוח גם כן ומקווה שתתרום את חלקה הצנוע לכך שגם יד ימין של המדינה תחזור לתפקד 🙂 ועוד תוספת קטנה מהיום אחר הצהריים: החתול שבאופן אישי היה לי חשוב שימצא בית חם אכן מצא היום משפחה מאמצת שסביר שאכן תתן לו בית חם🙂🙂🙂

 אז כן, נרגעתי מאז אותו כעס נוראי שבפוסט הקודם או לפחות די נרגעתי 🙂 בלי עזרת פסיכולוגים ופסיכיאטרים (רובם שמאלנים מן הסתם פלוס אחד עם דעות ימניות שדומה לאמיר השכל🤮) שבשבילם כל מספר קטן של התקפי כעס נורמליים וזמניים לתקופה של ארוע אקוטי הוא "הוכחה" לצורך מתמיד להיות בטיפולים ולקחת תרופות.