מחשבות מהיום שחלף (10 במרס 2022)
אז לא אתחיל לתעד כאן כל יום ויום מהמשבר הנוכחי בחיי של מוגבלות זמנית ביד ימין. ואני מתעקש כי היא זמנית.
אבל היום היה יום מיחד בו התחלתי בפיזיותפיה וחזרתי להפגין.
אז היום הזה נפתח במחשבות על אותו התקף כעס קשה שהיה לפני 4 ימים - כעס על כך שעל לא עוול בכפי נאלצתי להעדר מ11 הפגנות בגלל אותו שבר ארור שאומנם התאחה כבר אבל בינתים עוד מגביל אותי כמתואר בהמשך. היו לי מחשבות, כמו בימים הקודמים, האם לעיתים המחיר של עשייה ציבורית (וגם אם אינני נחשב עדיין דמות ציבורית ממש, אני כבר בטח לא אדם מאד פרטי) והטפה לאקטיביזם יכול להיות רגעי כעס לעיני כל ואולי גם "קבלת עונשים" לא תמיד מוצדקים, אף שכמובן עד גבול מסויים ומתוך עיצוב האופי....זוהי סוגיה שלמה....
ואולם, שאלתי את עצמי גם האם היה שווה התקף הכעס בגלל שלא יכלתי, על לא עוול בכפי, ללכת ל11 הפגנות ששום דבר בעתיד לא יחזיר אותן, בשעה שהעם, ובפרט הימין, כ"כ רדום עדיין. האם אין גבול להקרבה עצמית, כולל רגעי כעס מבישים ולו לכאורה לעיני כל, עבור עם כ"כ כפוי טובה. אותו עם שממש בערב זה רק 20 ומשהו אנשים מתוכו טרחו לבוא להפגין מול שגרירות ארה"ב נגד הסכם הגרעין המתגבש עם אירן. אותו עם אשר לפי שעה רק אלף וקצת אנשים מתוכו טרחו להיכנס לדקה לאינטרנט ולחתום על העצומה הבסיסית והצודקת למען שידור חי של משפט נתניהו.
אז כשם שיש גבולות להכלה ולהזדהות עם סבל הזולת במקום בו הדבר יוצר לחץ או פגיעה בלתי נסבלים על המכיל או המזדהה או שהדבר גורם עוול לצד שלישי, כך ככל שהעם כ"כ רדום וכ"כ אדיש למתרחש כאן ורובו מעדיף להתעסק במלחמת רוסיה - אוקראינה במקום בנושא הגרעין האירני, כך יהיה גם אצלי גבול עד כמה אקריב מעצמי מכל מיני בחינות (בריאותית, תדמיתית ועוד), אף שאני בהחלט מתכוון להמשיך להפגין ולעשות פעילויות אחרות כגון כתיבה ועוד, מתוך מסירות רעיונית.
אז כאמור היום התחלתי בפיזיותרפיה. למרבה הצער רק בחמישי הבא נקבע התור הבא, אף שלפחות לשבועות הראשונים שאחרי כן אבוא פעמיים בשבוע למכון. רק בחמישי הבא אוכל להתחיל בתרגילים להגדלת טווח התנועה של יד ימין הדומיננטית. המטפל אומנם נראה רציני ומקצועי אך לא סיפק מידע מה פוטנציאל טווח התנועה אליו אוכל להגיע בסוף ואף דיבר על 3-4 חודשי שיקום. אבל אני מכריח את עצמי להאמין שתוך חודשיים אחזור לטווח תנועה ותפקוד מלאים ביד ימין. מכריח את עצמי, גם אם אולי לא מומלצת כפייה נפשית להאמין שיהיה טוב.
אז כן, אני מתוח לקראת התוצאות הסופיות. ומקווה לא להיכנס להרבה דכאונות או התפרצויות כעס באותם לפחות חודשיים שאני מכריח את עצמי להאמין שלא יהיו יותר מחודשיים. אומנם, אם כבר, אני טיפוס עם היסטוריה חרדתית יותר מדכאונית. בינתיים התחלתי לעשות בבית את התרגילים, החשובים גם כן לשלב זה, שהפיזיותרפיסט נתן לי לעשות במסגרת העובדה שרק בשבוע הבא, כשיהיו לפחות 6 שבועות אחרי הניתוח שעברתי ב1 בפברואר, אוכל להתחיל לעבוד על הגדלת טווח התנועה. אומנם גם מה שעכשיו אני עושה חשוב לשלב זה...
ובערב, אף שהיה מספר מפגינים מאכזב מול השגרירות האמריקנית בתא בהפגנה שכנגד הסכם הגרעין עם אירן אשר כנראה פחות מענין את רוב האנשים ממלחמת רוסיה אוקראינה, שמחתי לראות מחדש שני אנשים מקבוצת ההפגנה הקבועה שלי אחרי חודש וחצי שלא ראיתי אותם ושמחתי לראותשם עוד כמה אנשים. שמחתי גם לראות שאני מסוגל בהפגנות לעשות קצת יותר פעולות ממה שחשבתי גם בשלב זה שיד ימין מוגבלת למדיי...אז זהו להיום נדמה לי. וכשאתעסק בפיזיותרפיה בשבועות הקרובים אוכל להסיח דעתי מארוע חיובי מסויים, אומנם לא מתחום האורתופדיה אך חשוב גם כן, הצפוי בחיי (ואני לא אומר זאת על סמך כדור בדולח אלא על סמך משהו מוצק) בעוד חודשיים ממש.
תגובות
הוסף רשומת תגובה