אז לא אתחיל לתעד כאן כל יום ויום מהמשבר הנוכחי בחיי של מוגבלות זמנית ביד ימין. ואני מתעקש כי היא זמנית. אבל היום היה יום מיחד בו התחלתי בפיזיותפיה וחזרתי להפגין. אז היום הזה נפתח במחשבות על אותו התקף כעס קשה שהיה לפני 4 ימים - כעס על כך שעל לא עוול בכפי נאלצתי להעדר מ11 הפגנות בגלל אותו שבר ארור שאומנם התאחה כבר אבל בינתים עוד מגביל אותי כמתואר בהמשך. היו לי מחשבות, כמו בימים הקודמים, האם לעיתים המחיר של עשייה ציבורית (וגם אם אינני נחשב עדיין דמות ציבורית ממש, אני כבר בטח לא אדם מאד פרטי) והטפה לאקטיביזם יכול להיות רגעי כעס לעיני כל ואולי גם "קבלת עונשים" לא תמיד מוצדקים, אף שכמובן עד גבול מסויים ומתוך עיצוב האופי....זוהי סוגיה שלמה.... ואולם, שאלתי את עצמי גם האם היה שווה התקף הכעס בגלל שלא יכלתי, על לא עוול בכפי, ללכת ל11 הפגנות ששום דבר בעתיד לא יחזיר אותן, בשעה שהעם, ובפרט הימין, כ"כ רדום עדיין. האם אין גבול להקרבה עצמית, כולל רגעי כעס מבישים ולו לכאורה לעיני כל, עבור עם כ"כ כפוי טובה. אותו עם שממש בערב זה רק 20 ומשהו אנשים מתוכו טרחו לבוא להפגין מול שגרירות א...
תגובות
הוסף רשומת תגובה